<h1>העיטור מאמר רביעי</h1>
<h2>דף מח:</h2>
ואסיקנא (ב"ב קע"ו.) אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לוים ואינו גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא. ומסתברא דהא דגרסינן בקידושין (י"ג:) אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין מאי טעמא שעבודא דאורייתא במלוה דכתיבא באורייתא קאמר כגון האשה שהביאה חטאתה ומתה דההיא כמאן דכתיבא בשטר דמיא ורבינו האי פירש כגון דאוקמוה אשעבודא דאורייתא משום נעילת דלת. ודוקא הלואה אבל מכר אפילו על ידי עדים גובה מנכסים משועבדים כדאיתא בפרק חזקת הבתים (מ"א:) אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים במלוה הוא דעביד אינש דיזיף בצנעה אבל מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דתיפוק עליה קלא ואפילו בעדים גובה מנכסים משועבדים.
<h2>דף נב.</h2>
גרסינן בפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. והוא הדין לוקח אומר אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת ומוכר השביח לוקח מייתי ראיה כולה בדינא דלוקח כדפרישית לעיל. אייתו יתמי ראיה דאינהו אשבוח מסלקינן להו בדמים ולא בארעא דאמר רב אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים ובעל חוב ללקוחות ודוקא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא ושווייה ניהליה אפותיקי דכיון דשווייה ניהליה אפותיקי כמאן דקני ליה דמי, והוו להו יתמי או לוקח כמאן דאשבח בארעא דלאו דיליה ומסלק ליה בדמים. אבל לא שויה אפותיקי לית ליה למשקל שבחא דאשבח יתמא או לוקח ויהיב ליה גריוא דארעא כשיעור שבחא.
ודינא דבעל חוב בהדי לוקח היכא דמסיק ביה בעל חוב שיעור ארעא ושבחא ולית ליה זוזי לא שנא שויא ניהליה אפותיקי ולא שנא לא שויא ניהליה אפותיקי ואי נמי אית ליה זוזי ושויא ניהליה אפותיקי טריף לה לכולה ארעא ושבחא בין ממילא בין מחמת הוצאה לא שנא שבח המגיע לכתפים ולא שנא שאין מגיע לכתפים. ואי אית ליה זוזי מסלק ליה בזוזי היכא דלא שויא ניהליה אפותיקי דקיימא לן כמאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי (צ"א:) בההוא גברא דהוו מסקי ביה זוזי הוו ליה תרי קטיני וכו' וכי טריף הדר לוקח עליה דמוכר ושקיל מניה שבחא כוליה וגובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין ואם הוצאה יתירה על השבח לא גבי לוקח ממונא אלא הוצאה שיעור שבח. ודוקא שבח אבל פירות לא כדאמרינן (י"ד:) אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא ולית ליה זוזי ולא שויא ניהליה אפותיקי לית ליה לבעל חוב למגבא מההיא ארעא אלא כשיעור מאי דמסיק ביה ושארא שקיל לוקח מינה גריוא דארעא אי קא בעי לה. ואי לא בעי לה שקיל לדמי מבעל חוב ומעלה אותה בדמים. ואי שויא ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי גבי לה לכולה ארעא ומאי דפייש בשבחא אף על גב דלוקח קבעי לה וחזיא ליה שקיל לה בעל חוב ומעלה אותה בדמים ודוקא דניחא ליה לבעל חוב אבל לא ניחא ליה לבעל חוב וחזיא ללוקח שקיל ליה לוקח ואי לא חזיא ליה יהיב ליה דמי. וחזינן אי השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח הוצאה מניה דבעל חוב ומאי דפייש משבחא שקיל מניה דמוכר שכך כותב לו (ט"ו.) אנא איקום ואשפי וכו' ואם הוצאה יתירה על השבח לא שקיל לוקח אלא שיעור הוצאה מבעל חוב.
והא דאמר שמואל שבח אין פירות לא פירש רבינו אלפסי פירות לא כגון דאכיל להו לוקח אי נמי פירות דתלישי אבל פירי דאיתניהו האידנא מחוברין בארעא גבי להו בעל חוב. והיינו דקאמר והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו שבח המגיע לכתפים והן פירות שהגיעו ליבצר ולינטל על הכתף. ומסתברא דצריכי לארעא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (נ':) בההיא אתתא דאמר להו זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא ואמר ליה אביי לרב יוסף ואילו בעל חוב כי האי גונא מי הוה שקיל וכו' עד דצריכי לדקלא קאמינא שמע מינה דאי לא צריכי לדקלא בעל חוב לא גבי מנייהו. וכן פירש ר"ש שבח המגיע לכתפים ענבים העומדים ליבצר. ורבינו יעקב פירש ארעא ואסקא שרטון דקלא ואלים הוא שבח שאין מגיע לכתפים שלא עמל בו כדאיתא בבבא בתרא (קל"ה:) הא שאר שבחא הוא שבח המגיע לכתפים שנטע בו אילנות וטרח בו בגופו ולא מסתברא.
